אם אכן אנחנו חיים בסימולציה והחיים הם רק משחק, אז מה משמעות יש לכל דבר? אם המציאות שאנחנו חווים היא מלאכותית ותודעתנו מגיעה ממציאות אמיתית, מדוע שנמשיך כאן במקום לחזור לאותה מציאות אמיתית, שבהכרח מתקדמת ועמוסה בצורה בלתי ניתנת לתפיסה על מנת ליצור מציאות וירטואלית כה משכנעת?
מדוע שלא פשוט נהרוג את עצמנו ונשים קץ לחיים כאן, במיוחד אם הם קשים ומלאים בכישלונות?
אפשר בהחלט לשאול זאת, אך באותה מידה, ואולי אפילו יותר, אפשר לשאול מדוע כדאי להרוג את עצמנו.
כפי שדיברנו על כך, הגענו לכאן מסיבה מסוימת. בחרנו להיכנס למציאות הזו, כאשר אנחנו מודעים לגמרי לכך שהחיים כאן שונים ולעיתים קרובות קשים ומאתגרים.
כמובן, איננו יכולים לדעת מדוע באנו לכאן. איננו יודעים אפילו את הבחירות שעשינו כשבאנו לכאן. איננו יודעים כיצד נראו חיינו במציאות האמיתית, ולא מדוע בחרנו לחיות באופן זמני במציאות הזו במקום להמשיך ללא הפרעה במקום שממנו הגענו.
אנחנו יודעים רק שזה מה שעשינו, ואנחנו יודעים זאת מפני שאנחנו כאן.
אולי רצינו ללמוד משהו. ייתכן שהחוויה הזו הייתה חסרה לנו בין הרבות שחווינו, ורצינו לראות גם את הצד הזה של החיים. אולי בחרנו בתקופה או במקום הזה מפני שלא חווינו זאת קודם, או אולי זו הייתה בדיוק החוויה שרצינו לחוות שוב. ייתכן שהגענו לכאן עם חברינו ורצינו לחלוק את החוויה יחד.
אם נזרוק את חיינו משום שהם לא נעימים, קשים או משעממים, או אם נרגיש שנכשלנו או שמתייחסים אלינו בצורה גרועה, ננטוש בו זמנית את כל הסיבות שבגללן באנו לכאן.
ומה נרוויח מכך? נחזור לחיים ולמציאות מהם רצינו להגיע לכאן. נחזור אולי מוקדם יותר מהכוונה שלנו. בוודאי, נוכל לחזור, ואכן נעשה זאת, אבל עדיין נבזבז את החיים הללו ואת ההזדמנויות שיש לנו עכשיו, ברגע זה.
עם זאת, יש להכיר בכך שלפעמים הרגע מגיע שבו הזמן שלנו לעזוב מציאות זו מאחור, לפחות באופן זמני.
זה יכול לקרות כתוצאה ממחלה, זקנה, תאונה או אלימות. החיים שלנו יכולים להסתיים מבלי שתהיה לנו השפעה על כך.
עם זאת, זה קורה בפחות ופחות תדירות. כתוצאה מהתקדמות המדע, הטכנולוגיה והרפואה, אנחנו מתים פחות לעיתים רחוקות מגורמים חיצוניים שבעבר היו מתפרשים כמוות בטוח. אנחנו חיים חיים ארוכים ובריאים יותר.
ייתכן שנגיע לנקודת התפתחות שבה נכבוש את המוות. נלמד לרפא כל מחלה, להחליף כל איבר שנהרס, ואפילו להפוך תהליכי הזדקנות. ייתכן שנקבל עזרה במהירות רבה כל כך בכל מצב, עד ששום דבר לא יאבד, וייתכן שאפילו נוכל להפוך את עצמנו לעמידים וכשירים יותר.
אם זה יקרה, ונוכל לבחור לחיות כמעט לנצח, האם זה אומר שאנחנו חייבים לעשות זאת?
לא, זה לא. גם אם ננצח את המוות, נוכל תמיד לשים קץ לחיינו כדי לסיים את החיים האלה ולחזור למציאות האמיתית.
נוכל לעשות זאת בכל עת. כעת, מחר או כאשר נרגיש שהשגנו כאן את מה שבאנו לכאן לחפש. זה יכול להיות בעל משמעות שונה מאוד לאנשים שונים.
אדם אחד עשוי לרצות לחיות אלפי שנים דרך עידנים שלמים, בעוד שאחר עשוי להרגיש שהשיג את כל מה שרצה כבר בגיל 27, ולאחר, הסבל והכאב עשויים להיות המדדים שעדיין מחכים לתמלאותם.
סיום חייו יכול לפעמים להיות גם המעשה היחיד שבו אדם מרגיש באמת חופשי. כשמישהו עושה זאת מרצון חופשי ובשיקול דעת מעמיק, זו אינה טרגדיה אלא מעשה מכובד, שאולי אף ראוי לחגוג. זהו זמן להוקיר את החיים של האדם שהרגיש כי הם היו שלמים ומלאים בכל ייצורם.
בעתיד, המוות יגיע אלינו רק אם נרצה בכך, ואנו יכולים לאמץ כיום את הגישה הזו כלפי החיים והמוות. אולי יום אחד נרגיש שזה מספיק; אולי נרגיש שזהו זה. בואו נחגוג אז ונעזוב בשמחה!
אבל כל עוד זה איננו הרגע שבו נמות, זהו הרגע שבו אנחנו חיים. טוב להיות נוכח ברגע הזה ולחוות אותו לגמרי, על כל יופיו ומצוקתו.
זהו חיינו כאן ועכשיו. חייהם!